החלטה בתיק בש"פ 2399/14

1.        לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), בגדרה מבוקש כי מעצרו של המשיב יוארך ב-90 ימים החל מיום 10.4.2014 או עד למתן פסק הדין בת"פ 21974-07-13 המתנהל בבית משפט השלום בבאר-שבע, לפי המוקדם. יצוין כי חלק ניכר מהעובדות הצריכות לעניין פורט בהחלטתי מיום 26.11.2013 (בש"פ 7950/13 רסולי נ' מדינת ישראל (26.11.2013), (להלן: בש"פ 7950/13)), ולהלן יובאו עיקרי הדברים בלבד.

רקע

2.        נגד המשיב הוגש ביום 10.7.2013 כתב אישום המייחס לו מעל לאלפיים עבירות של ניכוי תשומות שלא כדין לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. על פי כתב האישום, בין השנים 2007 ל-2013 פעל המשיב, ביחד עם אחרים, בשיטתיות ותוך שהוא נוקט במעשי מרמה שונים, במטרה להתחמק מתשלום מס ערך מוסף. בין היתר, השתמש המשיב במסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס של עוסקים שונים, אף על פי שהעסקאות המתוארות באותן חשבוניות לא התקיימו, בכדי לדווח על תשומות פיקטיביות. בנוסף, הוציא ומסר המשיב מסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס של חברות שבניהולו, מבלי שהעסקאות המתוארות בהן נעשו, במטרה להביא לכך שמקבליהן יתחמקו מתשלום מס. לרקע דברים אלו הואשם המשיב בניכוי 1938 חשבוניות מס פיקטיביות, שסכומן הכולל עומד על 169,425,836 ש"ח ושהמע"מ בגינן הוא 23,395,148 ש"ח, ובהוצאת 108 חשבוניות מס פיקטיביות לאחרים, בסכום כולל של 12,128,470 ש"ח, שהמע"מ בגינן הוא 1,699,798 ש"ח.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט השלום (כב' השופט ד' בן טולילה) לא נעתר לבקשה והורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי אף שאין חולק על קיומן של ראיות לכאורה, הרי שעילות המעצר שלקיומן טענה המבקשת - של מסוכנות לביטחון הציבור ורכושו ושל חשש להימלטות ולשיבוש מהלכי חקירה - מתקהות במידה רבה נוכח הרקע להגשת כתב האישום. פורט, כי המשיב נעצר ונחקר כבר בשנת 2011 בנוגע למעורבותו בחלק מן העבירות המפורטות בכתב האישום, וכי מרבית חומרי החקירה הרלבנטיים לבקשה למעצרו עד תום ההליכים היו מצויים בידי המבקשת כבר באותו שלב, אך אף על פי כן המשיב שוחרר בהסכמתה. בית המשפט קבע כי במצב דברים זה, יש קושי לקבל את הטענה בדבר קיומה של מסוכנות או חשש מהימלטות ושיבוש מהלכי חקירה. בתוך כך צוין, כי העובדה שמקצת העבירות המיוחסות למשיב בוצעו על-ידו לאחר חקירתו בשנת 2011, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. צוין עוד, כי מאז חקירתו יצא המשיב מתחומי המדינה אך לא ניסה להימלט, וכי ממילא מרבית פעולות החקירה בעניינו כבר הושלמו. בית המשפט עמד גם על האמור בשני תסקירי מעצר שהוגשו בעניין המשיב, בציינו כי אף שנאמר בהם שנשקפת ממנו מסוכנות להישנות התנהגות פורצת גבולות, לא נאמר בהם כי הסיכון ממוקם ברף הבינוני או הגבוה, מה גם שבתסקיר המאוחר, לאחר שנעשה שינוי במבנה עסקיו של המשיב, המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר. בשים לב לכל אלו, ולנתונים נוספים בעניינו של המשיב כגון עברו הנורמטיבי ומצבו הבריאותי, הוחלט על שחרורו למעצר בית מלא תחת מפקחים שהוצעו ובמגבלות נוספות.

4.        על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' ביתן) קיבל את הערר והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, בקובעו כי מדובר בהיקף עצום של עבירות, בעלות חומרה יתרה, שבוצעו לאורך שנים. נקבע, כי יש להתחשב בנזק שנגרם לקופת המדינה, השיטתיות בה בוצעו העבירות, התחכום והיעדר המורא שנדרשים כדי לבצען. בית המשפט המחוזי ציין כי נתונים אלו מלמדים על מסוכנות לציבור ולרכושו, ועל חשש להימלטות מפני הדין, ומשכך מצדיקים מעצר עד תום ההליכים. כמו כן, עמד בית המשפט המחוזי על כך שמדובר בעבירות שניתן לבצען גם במסגרת חלופת המעצר, וציין כי לא ניתן לתת אמון במשיב שלא ישוב לבצען. אשר לתסקירי המעצר הודגש, כי הובע ספק בגדרם באשר לקיומה של חלופת מעצר אשר ביכולתה לצמצם את הסיכון להישנות עבירות אף בהינתן מפקחים אחראים. עוד הודגש, כי אף על פי שנכתב באחד מהתסקירים שיש מקום לשקול את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, לא קיימת בתסקירים התייחסות לנתונים שלפיהם המשיב נעצר לחקירה בשנת 2011 אך המשיך לבצע עבירות גם לאחר שחרורו ממעצר - נתונים שיש בהם כדי ללמד על מסוכנות הנשקפת מהמשיב ועל הצורך במעצרו עד תום ההליכים. לפיכך הוחלט לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב.

5.        על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש המשיב לבית משפט זה בקשת רשות ערר, והיא נדחתה בהחלטתי מיום 26.11.2013 (בש"פ 7950/13). יודגש, כי בהחלטה הנ"ל נפסק כי אין מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערר "בגלגול שלישי" לאחר ששתי ערכאות בחנו את סוגיית המעצר. עם זאת, ומעבר לדרוש, לא מצאתי שנפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי. כפי שפורט בהחלטה בבש"פ 7950/13, המשיב מואשם בעבירות אשר הביאו לגזל של מיליוני שקלים מקופת המדינה אותם הוא ביצע משך שנים בתחכום ותעוזה. אף שעבירות כלכליות אינן מקימות שלעצמן עילת מעצר הרי שבמקרים ספציפיים נסיבות העבירה יכולות ללמד על חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט, התחמקות מהליכי שפיטה או על מסוכנות לרכוש. בהקשר זה הודגש בהחלטה, כי בעניינו הספציפי של המשיב התגבשו נתונים שיש בהם לחזק את הטענה בדבר קיומן של עילות מעצר. צוין, כי נשקפת מסוכנות מהמשיב, אשר נלמדת בין היתר מכך שהוא המשיך ועבר עבירות דומות גם לאחר שחרורו בתנאים מגבילים בשנת 2011.  בנוסף צוין, כי סוג העבירות המיוחסות למשיב אינו מצריך אמצעים מיוחדים ועל פני הדברים הוא יוכל לבצע עבירות דומות בקלות אם ישוחרר למעצר בית. עוד הודגש, כי עצם כך שהוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות חמורות ורבות שהענישה בצדן עשויה להיות מחמירה, מקים חשש להימלטות מפני הדין.

6.        אשר להליך העיקרי בעניינו של המשיב - כעולה מהבקשה, ביום 12.12.2014 הגיש המשיב תשובה בכתב לכתב האישום והתיק נקבע לדיון לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) ליום 6.3.2014 (דיון זה בוטל בסופו של יום). בנוסף, נקבעו 46 מועדים לשמיעת הוכחות בפרק הזמן שבין חודש ספטמבר 2014 ועד לתחילת חודש אפריל 2015. כמו כן, התקיים דיון אחד ביום 31.3.2014, שבו נשמעו עדי התביעה שהם אחיו של המשיב.

           יוער, כי ביום 19.3.2014 הגישה המבקשת בקשה להקדמת מועדי ההוכחות, בהסכמת באי-כוח הנאשמים, ובית המשפט קבע בהחלטתו מיום 24.3.2014 כי ייקבעו מועדים נוספים לשמיעת עדים בטרם פגרת בית המשפט, אשר יתואמו עם הצדדים לאחר הדיון שנקבע ליום 31.3.2014. בדיון האמור נקבעו עוד חמישה מועדים לפני פגרת בתי המשפט הקרובה. כמפורט עוד בבקשה, במסגרת פרשת התביעה צפויים להעיד 94 עדים, והתביעה העריכה את עדותם הראשית בהיקף של כ-87 שעות. 

הבקשה

7.        הבקשה נסמכת על אותן עילות מעצר שעמדו ביסוד הבקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בבקשה נטען, כי חומרת העבירות בהן מואשם המשיב, והעובדה כי מיוחסות לו עבירות שנעברו גם לאחר שחרורו ממעצר בשנת 2011, מלמדות על המסוכנות הנשקפת הימנו לביטחון הציבור. המבקשת מוסיפה, כי שחרור המשיב עשוי להוביל לשיבוש הליכי משפט, שכן יש לו קשרים אישיים עם מספר עדי תביעה וייתכן שבכוחו להשפיע עליהם. לשיטתה, קיים חשש גם להימלטות מאימת הדין לנוכח העונש הכבד הצפוי למשיב במידה שיורשע. אשר לחלופת המעצר נטען, כי תנאי לשחרור לחלופה הוא מתן אמון בנאשם, ובנסיבות המקרה דנא, נראה כי תנאי זה אינו מתקיים. לצד זאת נטען, כי המשיב יוכל לבצע עבירות מתוך מעצר הבית, ומוזכר כי יש לו עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות של איומים והפרעה לשוטר במהלך מילוי תפקידו. בא-כוח המבקשת הזכיר, במהלך הדיון בבקשה, כי נושא מעצרו של המשיב נדון אך לפני זמן קצר, בגדר בש"פ 7950/13, ושם נקבע כי אין מנוס מלהורות על המשך מעצרו של המשיב.

8.        באי כוח המשיב עמדו בתשובתם לבקשה על העובדה שניהול עסקיו של המשיב, ושבחסותם ביצע, לכאורה, את המיוחס לו, הועבר לידי בני משפחה אחרים, מה שמפחית מאד את החשש מפני הישנות המעשים, מה גם ששירות המבחן המליץ בעבר על שחרור המשיב לחלופת מעצר. עוד הדגישו באי כוח המשיב את הצפי להליך ממושך ביותר בהתחשב בכך שבכתב האישום מנויים לא פחות מ-94 עדי תביעה ובעובדה שבקשת צוות ההגנה לקבל לידיו תיק מוצגים שיכיל את המסמכים שהמאשימה תבקש להגיש לבית המשפט לא נענתה עד כה בחיוב. לטענת המשיב, קיום המשפט כשהוא עצור יקשה עד מאד על ניהול ההגנה. הסנגור התייחס בדבריו גם לעובדה כי משפחת המשיב היא משפחה נורמטיבית.

דיון והכרעה

9.        אין מטרתו של ההליך דנא לבחון מחדש את ההצדקה לעצם מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. ההחלטה הראשונית על הצורך במעצרו של המשיב עד לתום ההליכים עומדת בתוקפה, והיא אכן נבחנה גם על ידי בית משפט זה אך לפני כארבעה חודשים (אם כי מדובר בבחינה שנעשתה לצורך השאלה אם יש מקום ליתן רשות ערר ולא בגדר דיון בערר גופו). ואולם, העובדה כי עומד להסתיים פרק הזמן של תשעה החודשים שהמחוקק קצב לבירור משפטם של נאשמים עצורים עד לתום ההליכים, ושלאחריו נדרשת החלטת בית המשפט העליון על הארכת המעצר, מחייבת הפעלת שיקול דעת מהיבט נוסף (פרט לנחיצות המעצר), והוא - המשמעות שיש לחלוף הזמן על סוגית המעצר. בחינת היבט זה של הסוגיה מחייבת בדיקת ההליך העיקרי, כיצד הוא התקדם עד כה ומה הצפי לסיומו. במקרה דנא בחינה זו מביאה בהכרח למסקנה כי רובו ככולו של ההליך עוד לפנינו, כי מדובר בהליך שצפוי להיות ממושך ביותר (ככל שהצדדים לא יגיעו להבנות משמעותיות ביניהם) וכי לא נעשה כמעט דבר כדי ליעל את שמיעת ההוכחות בהליך מורכב זה. אמנם בית משפט השלום הורה על קיום דיון לפי סעיף 144 לחסד"פ, אך דיון כזה לא התקיים בפועל. נראה כי כאשר בית המשפט נוכח שהצדדים מתקשים להגיע להבנות בנושא הצגת תיק מוצגים הוא משך ידו מקיום דיון מקדמי והסתפק בקביעת מועדים רבים ביותר לשמיעת הוכחות. במצב דברים זה אך מובן הוא שאין כל סיכוי שמשפטו של המשיב יסתיים במהלך הארכת המעצר המתבקשת, וגם לא במהלך הארכות רבות נוספות.

           יוער כי בתיקים מרובי עדים, ובפרט בתיקים הנושאים אופי כלכלי ומרובי מסמכים, קיימת חשיבות עליונה לקיום הליך מפותח ומלא לפי סעיף 144 לחסד"פ. בית המשפט אמור להביא את הצדדים לנהל ביניהם דיאלוג במטרה להגיע להסכמות דיוניות וראיתיות. יודגש כי החובה לפעול במטרה לייעל את שמיעת המשפט, ובכך לקדם מטרות המשותפות הן למאשימה, הן לנאשם העצור והן לבית המשפט, מוטלת על כתפי כל המעורבים בהליך, לרבות המאשימה ונציגיה. ברי כי לא כל עד מבין 94 העדים אמור להעיד בפועל. ברור כי ניתן יהיה להגיש מסמכים מסוימים בהסכמה, ולחסוך התייצבותם של עדים או חקירתם הראשית. על בית המשפט לעמוד על כך שבאי כוח הצדדים יפרטו בפניו לגבי כל עד ועד מהו נושא עדותו ויסבירו מדוע צריך להזמינו למתן עדות ולא ניתן להסתפק בהגשת מסמכים, זאת בנוסף להערכה ראשונית של משך העדות. כניסה לשלב ההוכחות בתיק כגון-דא מבלי שקיימת, ולו בקווים כלליים "תוכנית משפט" שנתבררה בגדרו של הליך לפי סעיף 144 לחסד"פ, כמוה ככניסה ליער עבות ללא מפה וללא מצפן. אך לאחרונה פורסמה על ידי נשיאו של בית משפט זה הוראת נוהל מס' 2-13 שעניינה "שמיעה רצופה של תיקים פליליים", אשר נכנסה לתוקפה ביום 1.1.2014. בהוראת נוהל זו נאמר כי: "האחריות לניהולו התקין של ההליך ולסיומו בתוך זמן סביר מוטלת על בית המשפט". וביחס לדיון לפי סעיף 144 לחסד"פ נקבע בפסקה 7 לנוהל כדלהלן:

       "קיימת חשיבות רבה לקיום דיון יעיל ותכליתי לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, תוך חתירה, בין היתר, להשגת המטרות הבאות:

       א.       הסכמה על עובדות באופן שתחסוך בהבאת ראיות.

ב.    'סינון' עדי תביעה שאין צורך בהעדתם כלל או שניתן להגיש הודעותיהם חלף חקירתם הראשית.

       ג.       הסכמה על הגשת מסמכים ומוצגים עוד בטרם תחילת שלב ההוכחות (בין אם יוגשו כראיות ובין אם ככלי עזר בלבד, בכפוף להגשה פורמאלית בהמשך).

       ד.       בירור נושא עדותו של כל עד תביעה ונחיצות התייצבותו לעדות.